הבחירה בקרטון כמשטח לציור הייתה ספונטנית, חלק מאותה הסכמה לצאת מהסימטריה, מהשלמות. במקלט של הבניין היתה מונחת פלטת קרטון שבורה וקרועה, משהו בגודל ובטקסט של קרטון פצוע משך אותי. 

 

לראשונה ניגשתי ליצירה ללא שאיפה לריאליזם וללא שאיפה ל"שלמות", כשכל מה שמכוון אותי זה הרגש וההרמוניה שנרקמים על הקרטון.

לא באמת היתה בחירה, הכול קרה בספונטניות, התעסקות ברגשות, באהבה. 

 

"אומץ" ו"הרמוניה באי סימטריה" נוצרו במקביל אחד לשני,

"הרמוניה באי סימטריה" נשענה על דלת חדר העבודה ולצידה "אומץ", היה זה הרגע שבו ראיתי את כל הציורים שעדיין לא צוירו, זה לצד זה.

וציור נולד אחרי ציור.

כמו ביקשו ממני להתגלות, היום הם מבקשים להראות.

 
בכתיבת המילים, התחדדה לי ההבנה שציירתי ראליזם ברגשות.